שמחה בגלות לעומת שמחה בארץ...

"לַעֲשׂ?וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ?ת"
שבחם של ישראל בקיום מצות השבת מוזכר בבבלי במגילה, בעניין אחשורוש. שואלים שם על הכתוב במגילה ""בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן", וכי רק ביום השביעי הוא שתה הרבה יין? ועונים: "אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות, וכן בסעודתו של אותו רשע..."
בדומה לזה מובא גם באגדות ארץ ישראל - במדרש אסתר רבה: "א"ר איבו: כפרתן של ישראל (=הדברים דלקמן הם שבחם וכפרתם של ישראל): כשישראל אוכלין ושותין ושמחין, הן מברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה, וכשאומות העולם אוכלין ושותין מתעסקין הן בדברי תפלות..."

ההבדל בין התלמודים, הוא שבמדרש רבה לא מוזכרת סעודתם של ישראל ביחס לשבת דווקא. גם בימים של חול יש מציאות חיובית של סעודה. אבל בבבלי זה מוזכר רק ביחס לשבת קודש.

ועוד הבדל נוסף: בבבלי המציאות היא "אוכלים ושותים", ובמדרש רבה נוסף: "ושמחים".

בגלות, המציאות של החול דורשת זהירות גדולה שלא להינזק מסיגיה, ולכן האכילה השתיה ביום חול אינם שייכים כל כך. ובכלל, השמחה צריכה זהירות גדולה. כמו שמסופר בגמרא שאחד החכמים ששמח ביותר, היה צריך לתרץ את זה באומרו "אני מניח תפילין", וזה שומר עלי מסיגי השמחה.

בארץ ישראל כוחות החיים פורחים בישראל. וכדברי הזוה"ק, שעל ישראל בארצם נאמר "עבדו את ה' בשמחה", ועל ישראל בגלותם נאמר "עבדו את ה' ביראה".

בדורותינו אנו שבים אל ארץ ישראל, ואל אור חייה ותורתה. ההיכרות העמוקה שלנו עם האוירה של הבבלי, מדייקת את המפגש המחודש שלנו עם האור הגדול של תורת ארץ ישראל.

שבת שלום!